הפרק הראשון של “האח הגדול” היה אחד הרגעים הכי משעממים בחיי. פיהקתי, החזקתי את העיניים ואת המצלמה, וניסיתי לסחוט רגעי תמונה-כתובית משעשעים. זה היה נורא. זה היה בזבוז זמן. זה היה אדיוטי. מה גם שלמעט רגעים קצרצרים, בהם הציגו את המתמודדים, לא היו כתוביות. עניין שדי הרס לי את הרעיון לספיישל הלעגני, הציני, השטוח והמוסרני מדי שתיכננתי. תכננתי על טור שהיה הופך בקלות לאחד הקטעים הנצפים ברשת. בדיחות מבוססות גילוי עריות, הומופוביה קיצונית, גזענות עדתית קשה, אתם יודעים, מה שעושה מפלצת רייטינג כמו “האח הגדול”. אז הצלחתי לדלות כמה קטעים עם כתוביות; את שאר הרפש אצטרך להמציא בעצמי. מה שהופך את הטור השבועי הזה לספיישל דיאלוגים. או במלים אחרות:

נא להכיר: סטודנטית. באמת בחורה משכמה ומעלה. מטופחת.

- אני מהרצליה.
- אני לא.
- אני עשירה.
- אני לא.
- אני מידה 24.
- אני לא.
- אני אוהבת את החיים ואת הבריכה.
- אני אלרגי לשמש.
- כשאהיה גדולה אהיה חברה במועצת מנהלים.
- לי לא יתנו להכנס לבניין החברה. את תדאגי לזה אישית.
- אדאג לזה אישית.
- אני מעריץ אותך.
- נכון.

- רבותי, הגענו.
- נעים מאוד. שמעי, גברת, זה ענק.
- החזה שלי? כן. הוא ענק.
- הוא ממש ענק. ואני מתכוון ממש ענק.
- כן, זה חזה ענק. תראה, תראה כמה שהוא ענקי.
- וואו. אני רואה. זה ענק.
- ממש ענק.
- ממש ענק! כמובן! זה חזה ממש ענק.
- הוא שלי.
- אני רואה. הוא מתחת למחשוף.
- מחשוף ענק.
- מחשוף ענק. ענק.
- תרצה להגיד שלום לחזה שלי?
- אם ארצה? בוודאי!
- לא תוכל. אתה קטן מדי בשביל להגיד שלום לחזה כל כך ענק.
- נכון. זה עצוב, אבל זה נכון.
- זה בכלל לא עצוב. ענקים ממך אמרו לו כבר שלום.
- הוא ידידותי?
- לענקים.
- ואני?
- אתה מהווילה?
- אני מקהל הצופים.
- אה, נכון. מצלמים פה. שכחתי. אני כבר הכי נטורל.
- את מקסימה.
- כן.


הערת ביניים: קונסילר זה אחלה שם לסטארטאפ. אנחנו נמציא כפתור בשלט שיסתיר (באנגלית: conceal) את המסך. יחשיך אותו. לרגעים כאלה ממש. וזה לא שאני הומופוב. ממש לא. כמה מחברי הטובים ביותר הומופובים. אני צוחק מהבדיחות שלהם, אבל עמוק בפנים מחובר לצד הנשי שלי ומעריך את גברים חבושי ג’ל ואיפור. באמת. אני חושב שכל הכבוד להם. נשבע. אם היו מרשים לי לעשות קצת פיין טיונינג, הייתי הופך את הבחור הספיציפי הזה לפחות נודניק. אבל בין זה ובין גאווה במיניות שלך - באמת אין שום קשר. יו גו, גירל!

- אתה בהייטק, לא?
- אני הייטקיסט.
- מרוויח סיקס פיגרז, מה?
- סבן.
- אולי תוכל לעזור לי, יש לי בעיה במייל.
- אולי תוכלי לעזור לי את, יש לי ריבועים בבטן.
- אוווו.
- יו גאט איט, בייבי.
- אז הדואר היוצא תקוע.
- אני יודע על עוד משהו שתקוע.
- אווו.
- יו גאט איט, בייבי.
- והג’ימייל משום מה עולה רק בשחור לבן.
- אני יודע על עוד משהו שחור. ולבן.
- אווו.
- יו גאט איט, בייבי.
- אז מה לדעתך אפשר לעשות?
- באיזה עניין?
- לא אמרת שאתה בהייטק?
- אמרתי שיש לי ריבועים בבטן.
- אווו.
- יו גאט איט, בייבי.
- מי זו בייבי?
- בייבי זה אני.

שיחה בין שני הורים מודאגים
- אין בושה. אין בושה. אני אומרת לך: אין בושה.
- אין בושה.
- לא, אין. הלוואי והיתה בושה. אין להם בושה ערוץ 2. אין להם בושה. בושה? אז אין להם.
- לא, אין להם. הלוואי שהיתה להם בושה. אני הייתי מתבייש.
- אני כבר מתביישת.
- אני מבויש.
- אני ביישנית.
[שתיקה]
- היא יפה, אה?
- היא מהממת. הייתי תוקע אותה מכל הכיוונים.
- איך אתה מדבר?
- גוף של בת 13, מותק. גוף מתוק ותמים של בת 13.
- היא נראית 60.
- אבל מזדיינת כמו בת ארבע.
[מתנשקים]

צילום: גטי אימג’ס אילוסטריישן
טקסט: מדור “נפגשנו”, מעריב לנוער, 1984.

הערת סיום (לנעמה): אני מבין לעזוב את הבית כדי לחיות בווילה מאה יום. לגמרי מבין. גיל המעבר באופק הקרוב, צריך לעשות דברים משוגעים, מיליון דולר זה המון כסף, ועדיף שהוא יהיה שלך. אבל לעזוב בבית את הבעל? ועוד במצב כזה? מי יאכיל אותו? מי ידאג לו לצרכים? תראי אותו, מסכן. בקושי את העיניים הוא פוקח. צק צק צק. ומה אם ימות? חשבת על זה? על זה חשבת? את חוזרת בדילוגי אושר הביתה, ומוצאת ארון. על זה לא חשבת, מה? לא סתם מאשפזים אנשים כאלה. אבל את - לא. את תחזיקי אותו בבית. גאה מדי בשביל מוסד. ועכשיו עזבת לווילה. מנותקת. בלי טלפון לשאול מה נשמע. חוסר אחריות. פשוט חוסר אחריות.