CorKy.NeT Feeds

בחודש וחצי האחרונים התכנסו 120 אמנים מרחבי העולם כדי לצייר על כל פינה אפשרית בבניין הנטוש של מועדון הכושר EveryBody ז”ל (ב”ה) בככר דיזנגוף בתל-אביב. לפרויקט הזה קוראים Reuse Project 2. הבניין היפהפה הזה עומד נטוש, מוזנח, מתפורר. ב-90 ימי הציור שפכו אמני הרחוב לא מעט צבע (כמה בקבוקי ספריי עדיין שוכבים שם בחצר, ריקים), והפכו את פנים הבניין למקום שמח. למקום הכי שמח שראיתי בזמן האחרון.

אני מסתכל על הקירות האלה ומבין: בשביל הציור הזה הגיע לפה אמן מוונקובר. בשביל הציור שלידו הגיע אמן מפריז. האמן Inspire (ששוהה בישראל) ליווה אותנו בתוך הבניין דרך חדרים מתפוררים, מלאים בחיים. הכל המצאה והכל יצירה. הכל מלא בצבע. והכל בלי כסף. בחינם. זה לא יפה וזה לא מכוער ולא עולה ולא צונח, ולא מזנק מול הדולר, ולא תודה רבה לשום עיריה, לשום מגזין, לשום נדבן ולשום מליונר שהביאנו עד הלום. זו אמנות חופשית, חיה, כנה. אלה האנשים שלנו, חברים. והם באו מכל העולם לעשות פה שמח. כי שמח.

אם ככה נראית האפוקליפסה, אמרתי לצביקה שהיה איתי שם, bring it on. “אבל ככה בדיוק היא נראית”, ענה לי צביקה. חשבתי על זה לרגע והסכמתי. לא יכולתי לענות ממילא. העיניים שלי היו קרועות אל הקירות המצויירים.

תודה לצביקה שמצא בפליקר את הסט המקורי של הפרויקט:

גוגל צירפה לשירות Google Maps את מפות ישראל, הכוללות, כשאר המפות בשירות, צילומי אוויר של הארץ (לינק לכתבה). מיד חיפשתי את הרחוב שלי. מצאתי. הדבר הבא שחיפשתי, משהו שהפך אצלי למעין הרגל בכל פעם שנופלת לידי מפת ישראל לוויינית באינטרנט, הוא הבסיס הצבאי ברחוב קפלן בתל-אביב, הקריה.

לא מפתיע, אבל גם במפותיה של גוגל מדובר באיזור שהוא למעשה חניון, סדרה של בניינים חביבים, כביש ארוך, ואני מנחש שאיפשהו מתחבא גם גן שעשועים קטן ונחמד. מגדל התקשורת של הקריה (אני מכנה אותו “מורדור”) הפך לערוגה כהה.

אגב, לא מדובר במקרה הכי הקיצוני של הצגת מידע כוזב ברשת, בכל הקשור למפות ישראליות. על פי המפות באתר וואלה! איזור הקריה, אחד מבסיסי ההון שמקיימים את קניון עזריאלי, אינו אלא פארק ירוק ובריא.

אני לא מתנגד להפוך את הקריה לפארק. אבל מאיפה מגיעים כל החיילים לקניון? זו חידה שלגוגל, שלעת עתה - אין מענה.

סוף דיווח.

הפרק הראשון של “האח הגדול” היה אחד הרגעים הכי משעממים בחיי. פיהקתי, החזקתי את העיניים ואת המצלמה, וניסיתי לסחוט רגעי תמונה-כתובית משעשעים. זה היה נורא. זה היה בזבוז זמן. זה היה אדיוטי. מה גם שלמעט רגעים קצרצרים, בהם הציגו את המתמודדים, לא היו כתוביות. עניין שדי הרס לי את הרעיון לספיישל הלעגני, הציני, השטוח והמוסרני מדי שתיכננתי. תכננתי על טור שהיה הופך בקלות לאחד הקטעים הנצפים ברשת. בדיחות מבוססות גילוי עריות, הומופוביה קיצונית, גזענות עדתית קשה, אתם יודעים, מה שעושה מפלצת רייטינג כמו “האח הגדול”. אז הצלחתי לדלות כמה קטעים עם כתוביות; את שאר הרפש אצטרך להמציא בעצמי. מה שהופך את הטור השבועי הזה לספיישל דיאלוגים. או במלים אחרות:



נא להכיר: סטודנטית. באמת בחורה משכמה ומעלה. מטופחת.

- אני מהרצליה.
- אני לא.
- אני עשירה.
- אני לא.
- אני מידה 24.
- אני לא.
- אני אוהבת את החיים ואת הבריכה.
- אני אלרגי לשמש.
- כשאהיה גדולה אהיה חברה במועצת מנהלים.
- לי לא יתנו להכנס לבניין החברה. את תדאגי לזה אישית.
- אדאג לזה אישית.
- אני מעריץ אותך.
- נכון.



- רבותי, הגענו.
- נעים מאוד. שמעי, גברת, זה ענק.
- החזה שלי? כן. הוא ענק.
- הוא ממש ענק. ואני מתכוון ממש ענק.
- כן, זה חזה ענק. תראה, תראה כמה שהוא ענקי.
- וואו. אני רואה. זה ענק.
- ממש ענק.
- ממש ענק! כמובן! זה חזה ממש ענק.
- הוא שלי.
- אני רואה. הוא מתחת למחשוף.
- מחשוף ענק.
- מחשוף ענק. ענק.
- תרצה להגיד שלום לחזה שלי?
- אם ארצה? בוודאי!
- לא תוכל. אתה קטן מדי בשביל להגיד שלום לחזה כל כך ענק.
- נכון. זה עצוב, אבל זה נכון.
- זה בכלל לא עצוב. ענקים ממך אמרו לו כבר שלום.
- הוא ידידותי?
- לענקים.
- ואני?
- אתה מהווילה?
- אני מקהל הצופים.
- אה, נכון. מצלמים פה. שכחתי. אני כבר הכי נטורל.
- את מקסימה.
- כן.


הערת ביניים: קונסילר זה אחלה שם לסטארטאפ. אנחנו נמציא כפתור בשלט שיסתיר (באנגלית: conceal) את המסך. יחשיך אותו. לרגעים כאלה ממש. וזה לא שאני הומופוב. ממש לא. כמה מחברי הטובים ביותר הומופובים. אני צוחק מהבדיחות שלהם, אבל עמוק בפנים מחובר לצד הנשי שלי ומעריך את גברים חבושי ג’ל ואיפור. באמת. אני חושב שכל הכבוד להם. נשבע. אם היו מרשים לי לעשות קצת פיין טיונינג, הייתי הופך את הבחור הספיציפי הזה לפחות נודניק. אבל בין זה ובין גאווה במיניות שלך - באמת אין שום קשר. יו גו, גירל!

- אתה בהייטק, לא?
- אני הייטקיסט.
- מרוויח סיקס פיגרז, מה?
- סבן.
- אולי תוכל לעזור לי, יש לי בעיה במייל.
- אולי תוכלי לעזור לי את, יש לי ריבועים בבטן.
- אוווו.
- יו גאט איט, בייבי.
- אז הדואר היוצא תקוע.
- אני יודע על עוד משהו שתקוע.
- אווו.
- יו גאט איט, בייבי.
- והג’ימייל משום מה עולה רק בשחור לבן.
- אני יודע על עוד משהו שחור. ולבן.
- אווו.
- יו גאט איט, בייבי.
- אז מה לדעתך אפשר לעשות?
- באיזה עניין?
- לא אמרת שאתה בהייטק?
- אמרתי שיש לי ריבועים בבטן.
- אווו.
- יו גאט איט, בייבי.
- מי זו בייבי?
- בייבי זה אני.



שיחה בין שני הורים מודאגים

- אין בושה. אין בושה. אני אומרת לך: אין בושה.
- אין בושה.
- לא, אין. הלוואי והיתה בושה. אין להם בושה ערוץ 2. אין להם בושה. בושה? אז אין להם.
- לא, אין להם. הלוואי שהיתה להם בושה. אני הייתי מתבייש.
- אני כבר מתביישת.
- אני מבויש.
- אני ביישנית.

[שתיקה]

- היא יפה, אה?
- היא מהממת. הייתי תוקע אותה מכל הכיוונים.
- איך אתה מדבר?
- גוף של בת 13, מותק. גוף מתוק ותמים של בת 13.
- היא נראית 60.
- אבל מזדיינת כמו בת ארבע.

[מתנשקים]

צילום: גטי אימג’ס אילוסטריישן
טקסט: מדור “נפגשנו”, מעריב לנוער, 1984.



הערת סיום (לנעמה): אני מבין לעזוב את הבית כדי לחיות בווילה מאה יום. לגמרי מבין. גיל המעבר באופק הקרוב, צריך לעשות דברים משוגעים, מיליון דולר זה המון כסף, ועדיף שהוא יהיה שלך. אבל לעזוב בבית את הבעל? ועוד במצב כזה? מי יאכיל אותו? מי ידאג לו לצרכים? תראי אותו, מסכן. בקושי את העיניים הוא פוקח. צק צק צק. ומה אם ימות? חשבת על זה? על זה חשבת? את חוזרת בדילוגי אושר הביתה, ומוצאת ארון. על זה לא חשבת, מה? לא סתם מאשפזים אנשים כאלה. אבל את - לא. את תחזיקי אותו בבית. גאה מדי בשביל מוסד. ועכשיו עזבת לווילה. מנותקת. בלי טלפון לשאול מה נשמע. חוסר אחריות. פשוט חוסר אחריות.

4. כשג’ורג’ אורוול כתב “מלחמה היא שלום. בערות היא חכמה. שקר הוא אמת” הוא חשב שהוא חכם גדול ומזהיר מישהו. למעשה, באותו רגע הוא כתב סינופסיס. וברצינות, רוצים אווירת אח גדול מציצנית אל הסצנה הכי בוערת בטלויזיה האמריקאית? לשמור במועדפים: מצלמות הכבישים בניו-אורלינס. הפייבורייט שלי הוא כמובן גוסטב.

המשטרה מבקשת את עזרת הציבור באיתור חפני בלט, תושב ירושלים שנעדר מביתו מזה 48 שעות. בלט נפטר ב-1995 ממחלה קשה, ומאז נעלמו עקבותיו. משפחת החטוף אף הציעה פרס כספי בגובה 400,000 דולר לכל מי שבידו רמז לתעלומה. רמי קלון-מידן, מנהל הקרן ע”ש האחים כופר, אמר בתגובה: “כולנו מתגעגעים, מתגעגעים כולנו”. בחקירתו הודה בדברים המיוחסים לו, הועבר למעצר בית והומת. בלט: אין תגובה. בתוך כך, שער הדולר התחזק היום בעשירית האחוז. ההודעה נמסרה למשפחות.

מתוך פורום שאני חבר פעיל בו:

יש ברשותי מחשב:amd athlon 64 x2 dual core 2.61 ghz
2g של זיכרון פנימי
כרטיס מסך nvidia gforce 8800 gts.
windows xp pro

בתקופה האחרונה מופיעה לי הודעה במנהל המשימות של "תהליך לא פעיל של המערכת",
שוגנב לי בין 50% ל97% מהcpu.
כשאני מנסה לסגור את התהליך מתקבלת הודעה של "לא הייתה אפשרות להשלים את הפעולה".
אשמח לעצות כיצד לגלות מה מקור הבעיה, וכיצד לטפל בה, כי בכנות, אני עוד שניה משתגע.
תודה מראש!

לא הפסקתי לצחוק

לרגל יום הבלוג, כמו יהונתן קלינגר, גם אני נאלץ להסתפק בחמישיה, וכמוהו אמנע גם אני מלהמליץ על הקבועים (מזבלה, הסיפור האמיתי והמזעזע, עידוק, דרור בורשטיין, הקולקטיב). אם כן, שני בלוגים שהפתיעו אותי השנה, ועוד שלושה שאני פשוט אוהב לאללה. ובונוס! יוצאים לדרך:

ליבריסטאן
אני מצטרף לדבריו של גיאחה: זה הבלוג הספרותי הכי מעולה בארץ. דן בורנשטיין כותב את הבלוג שהכי הפתיע אותי השנה, ומדבר על תעשיית הספרות, בנחרצות של מבקר חד ובגובה העיניים של בלוגר מן השורה. בימיו הראשונים של הבלוג עוד הרשיתי לעצמי לפספס פוסט פה פוסט שם. לא עוד. קבוע ב-RSS. לינק.

דרך ארץ
הוא מעדכן לעתים רחוקות! הוא כותב טקסטים ארוכים! הוא מהכותבים המוכשרים ברשת. יניב גבאי-מילר כותב את הבלוג שלו מ-2004, אבל איטי כמו שאני, הגעתי אליו רק לאחרונה, ונתפשתי. אתאיסט, מתמטיקאי וחובב מיץ תפוחים שיודע להסתכל בפאקינג אינטרנט כמו בכדור בדולח וחוזר עם דיווחים מפתיעים על הדברים הנסתרים מהעין. לינק.

עונג שבת
למעט כישורי נגינה צולעים (גיטרה), עונג שבת הוא ההרגל המוזיקלי היחידי שאני מתחזק בקביעות. לא ברור לי מאיפה גיאחה מוצא את הזמן לכתוב, לעצב אייקונים, לאסוף חומרים, לטקבק, לגלוש באינטרנט, להריץ לייבל משל עצמו, להתעדכן בחדשות ולעשות פרויקטים קטנים ומשמחי-אוזניים כאלה. הלוואי שהיה לי שעון כמו שלו. לינק.

עידו הרטוגזון
אני לגמרי מאמין שהרטוגזון מואר. הכי אמיתי בעולם. הרטוגזון, איש המחתרת האינטרגלקטית, רואה את החיבור הבהיר בין גאולה, מיסטיקה, טכנולוגיה ואינטרנט. וסמי הזיה. מומלץ גם להציץ בבלוג שלו באנגלית, ובו ראיונות עם מאסטרים אינטרגלקטים, על טכנולוגיה, מדיטציה ויהדות (דת בקוד פתוח, אגב). לינק.

הדלישס של איתמר
הלינקבלוג הכי קולי באיזורינו פרי שיטוטיו של איתמר שאלתיאל ברשת. הדלישס של איתמר נע בין שני קצוות: מאמרים אקדמיים על האופן שבו אנו חושבים/מדברים/גולשים/מתפקדים ועד לפאקינג אינטרנט, כלומר לכל מה שהיסטרי/בלתי-מובן/לול/ענק/לפתוח רמקולים!!!111. בין לבין יש את ענייני אפריקה, רעב, רצח עם, וחומרים שלעולם לא הייתי מגיע אליהם אחרת. לא לפספס. לינק.

בונוס! “הבל|”וג של א לי אש ד
כישורי הכתיבה הרעועים של אלי אשד מתאזנים עם הסגנון האינפנטילי שלו ומתובלים במערך אגו לא בלתי פרנואידי. זה אולי הבלוג היחיד בארץ (וכנראה בעולם) שאפשר למצוא בו ניסוחים נפלאים כמו:

“תגיד לי “שאלה אותי לאחרונה חוקרת הקבלה ה דוקטור שלי גולדברג ” אתה הצאצא הישיר של הגאון מוילנה נכון ? הודיתי באשמה

אצל אשד אפשר למצוא גם הזמנות (פורמט קבוע) למפגשים “אינטלקטואלים” לפנויים פנויות “איכותיים”. אשד אוהב לדבר על “פוסט-מודרניזם” כעל סוג של צואה שכבר מזמן לעס וקבע: חבר’ה, זה פשוט לא טעים. זו כמובן מטאפורה. אם כי סביר להניח שזה באמת קרה. אישית, אשד מעדיף תרבות “נאו-מודרניסטית עילית”. יכול להיות שהוא צודק. אני פשוט לא מבין למה הוא מתכוון. על כל פנים, הוא מת על הספר שלי, ועל כך, אני מודה לו. לינק.

אמש, ברבע לחצות, התראיינתי בתכנית “שישי חם” על קבוצת sillyprojects, שער השנקל, אינטרנט לא שימושי, ואתרים מטופשים מאוד.

להאזנה, הקליקו על המשולש הקטן

עשיתי מנוי לעיתון הארץ. מבצע לא רע, נניח לפרטים הקטנים. הבוקר פתחתי דה-מרקר, לגמתי עוד שלוק מהקפה, הצצתי בדה-מרקר, הרגשתי צורך בעוד שלוק, שפשפתי את העיניים, שפכתי את הקפה על הראש כדי להתעורר, סטרתי לעצמי, ועדיין משהו הפריע לי בעמוד הראשון. הוא היה תלת-ממדי מדי. ונייר, ובזה אני די משוכנע, מציג את העניינים שלו בשני-ממדים.

ברור שמשהו נדפק בהדפסה. לא ברור אם הדבקת התוספות האלה נעשה ידנית או בבית הדפוס. מכל מקום, זה די מרשים.